אמנות כביטוי: למה האדם צייר ויצר עוד לפני שהבין שהוא יוצר?

מהפיגמנטים של האדם הקדמון ועד הקנבס המודרני – אמנות כביטוי היא הדרך האנושית לומר את מה שקדם אפילו לשפה המדוברת. תנועה פנימית, דחף טבעי, ושפה עתיקה שעדיין מדברת אלינו.

צפיתי בתוכנית על ראשית האדם בארץ, על ארכיאולוגיה, על כלי אבן, על שרידים של קהילות ניאנדרטליות, האבולוציה, ההומו ספיאנס וכל התקופה, והדבר שתפס את תשומת ליבי יותר מכל היה, לא דווקא, החפצים שנועדו לצוד או לשרוד — אלא דווקא האמנות הראשונה, הציורים הראשוניים, פיסות אבן שעליו חקוקים קווים, כתמים של פיגמנט קדום, היו שם גם פסלים קטנים מגולפים, צורות גיאומטריות, חריטות על קירות המערה, דמויות אדם ובעלי חיים, סימנים לא מילוליים, אבל מאוד אנושיים.

וכך עלתה בי המחשבה או השאלה למה?  

למה האדם הקדמון "טרח" ליצור אמנות?

הרי זה לא היה ליופי או אסתטיקה לא תועלת או פרקטיות כמו כלי לציד, פתרונות הנדסיים, פריטים מחממים או המצאות אחרות של האדם שנועדו לשרת לייעל ולשפר אורך החיים, כי את ההבחנה הזו בין “שימושי” ל”יפה” עוד לא היה בכלל מי שיגדיר.  בטח לא לשם מכירה או סחר בימים הקדומים ההם,  ובכל זאת, אלפי שנים לפני הכתב, לפני החקלאות, לפני הגלגל האדם יצר.

הוא גילף, חרט, צייר, צבע, פיסל, שר, רקד. למה?

ככל שחושבים על זה, מבינים שהתשובה לשאלה הזו הרבה יותר עמוקה מכפי שנראה. היא לא שייכת רק לעבר. היא גם מראה לנו כמה "אמנות כביטוי" היא חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי — גם היום.

ברגע הזה נפל לי האסימון – היצירה, או האמנות כביטוי, לא הייתה מותרות, או המצאה מודרנית, לא תחביב ולא קישוט. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהזהות האנושית- כמו לאכול, לנשום, לחלום.

 ואני מוצאת את עצמי שואלת: אם אז, כשהחיים היו מאבק הישרדות יומיומי, האדם הרגיש צורך לחרוט, לצייר, לקשט ולספר, לתעד– אולי זה לא מותרות גם היום?

"אמנות כביטוי" היא חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי — גם היום

להרגיש משמע ליצור

ככל שהשאלה הזו הלכה איתי ביומיום, הבנתי שאני לא רק מסתכלת אחורה — אני גם מסתכלת פנימה. אני חושבת על הרגעים שאני מרגישה צורך עז ליצור: כשהלב כבד, או כשאני מוצפת השראה. כשאין לי מילים, או כשהן לא מספיקות. האמנות – בין אם היא ציור, שירה, ריקוד או פיסול – תמיד שם כדי להמיר רגש למשהו מוחשי. 

אמנות כביטוי אינה רק דרך להעביר רעיון, אלא היא הדרך להבין את עצמנו. בלי מסכות, בלי ציפיות, ובלי מילים מתייפייפות, במובן הזה, כל ציור הוא סוג של מראה. לא מראה של איך אנחנו נראים, אלא של איך אנחנו מרגישים. לפעמים אפילו לפני שאנחנו יודעים להסביר את זה לעצמנו. וזה מאוד בולט גם בחלק מתהליכי הציור שלי, שאני תחילה יוצרת, ומציירת, מביאה לביטוי ואחר כך לומדת מה שהיצירה באה ללמד אותי, להתבונן פנימה. 

עקבות ראשונים: מתי התחילה האמנות האנושית?

ההתחלה של אמנות כביטוי לא מתוחמת לתאריך אחד ברור, אלא נמתחת לאורך אלפי שנים של התפתחות אנושית איטית, רגשית ותודעתית. אחד הגילויים המוקדמים ביותר מגיע מדרום אפריקה: חריטות עדינות על צדפים בני למעלה מ-70,000 שנה שנמצאו במערת בלומבוס. קווים מסודרים, כמעט גיאומטריים, המעידים על כוונה – ולא רק על שימוש.

מאוחר יותר, התגלו ציורי מערות מפורסמים בלסקו ובשובה שבצרפת, בני כ-30,000 שנה. הסצנות בהן — חיות בר דוהרות, כפות ידיים מוכתמות בצבע, דמויות מיסטיות — מעוררות תחושת קרבה, כאילו מישהו ישב שם, התבונן בעולם, ורצה לספר לנו איך זה מרגיש להיות הוא.

גם כאן, בארץ, נמצאו עדויות משמעותיות. במערת קסם נחשפו ממצאים המעידים על שימוש בפיגמנטים טבעיים, חיתוך ועיבוד כלי אבן לגילוף — סימנים ברורים לכך שיד האדם פעלה לא רק לצרכים הישרדותיים, אלא גם לשם יצירה. ובוואדי ע'זאל שבירדן, סמוך אלינו ממש, התגלו פסלי גבס אנושיים מדהימים ביופיים ובפשטותם. לא פסלים של אלים או גיבורים, אלא דמויות אנוש – פנים, עיניים, אולי אפילו הבעה.

מה שמעיד יותר מכל הוא שהצורך ליצור לא הופיע בבת אחת, אלא הלך והתגבש. ככל שהאדם הפך מודע יותר לקיומו, כך הלכה והתעצמה התחושה שמה שמתחולל בתוכו – חייב לצאת החוצה. רגש, זיכרון, משמעות – כל אלה ביקשו תרגום. והאמנות הייתה, ועודנה, השפה.

קישוטים וחותמות: ההתחלה של "אני"

בעולם שבו לא הייתה שפה כתובה, הכלי היה גם סיפור. במזרח התיכון הקדום נמצאו כדי חרס שעליהם תבליטים ייחודיים – דגים, שמשות, דמויות אנושיות או מופשטות. חלקם שימשו להבדלה בין קבוצות – שבט זה מסמן כך, והשני אחרת, וחלקם? פשוט חתימה. אולי האמן הראשון רצה לומר "זה שלי", "אני הייתי כאן". לא היה בכך רווח או תכלית – היה בכך זהות.

אמנות כביטוי אפשרה לבני אדם ראשונים לעמוד מול העולם ולהשאיר חותם. לפעמים זה חותם של קהילה, ולפעמים – אולי לראשונה בהיסטוריה – זה חותם אישי.

במערות מסוימות רואים ציורים זהים שוב ושוב – קווים מעגליים, סמלים גיאומטריים. אבל מדי פעם מופיע משהו אחר: ציור חריג, צבע יוצא דופן, דמות שצוירה באופן ייחודי. אולי מישהו רצה לחרוג מהשבט, לבטא את עצמו.

וזה מה שמרגש – כי שם, אולי בפעם הראשונה, נולד רעיון ה"אינדיבידואל".

למה בכלל ליצור?

זאת שאלה שנראית פשוטה, אבל ככל שחושבים עליה – כך מתגלים עומקים חדשים. הרי אין חובה לצייר. החיים ממשיכים גם בלעדי זה. אבל כשאני מדמיינת עולם בלי יצירה, בלי ציורים על הקיר, בלי מוזיקה, בלי מילים שכתובות מהלב – הוא מרגיש לי דומם. יבש. היצירה קיימת כי אנחנו צריכים אותה. היא מרחב שבו אנחנו נושמים קצת אחרת.

פסיכולוגים רבים מראים היום שאדם יוצר לא מתוך תועלת, אלא מתוך צורך רגשי עמוק. זה דחף מולד — כזה שאין לו תמיד הסבר, אבל יש לו תוצאה: תחושת שחרור, חיבור לעצמי, תהליך ריפוי.

וכשאנחנו מונעים מעצמנו את המקום הזה – משהו מתכווץ בתוכנו.

אמנות כביטוי – גם ריפוי וגם חיבור

מחקרים מהשנים האחרונות הראו שיצירה מעוררת את אותם חלקים במוח שפעילים כשאנחנו אוהבים, מתרגשים, או חווים קשר אנושי. גם כשאדם לא מצליח לדבר על מה שעובר עליו, הוא מצליח לצייר אותו. גם אם לא נוכל לשאול את אותם יוצרים קדומים "מה רציתם לומר?" — ברור שהם רצו לומר

היא השפה לפני המילים

האדם למד לדבר, אבל לפני כן — הוא ביטא את עצמו דרך צבע, תנועה, צליל. האמנות היא שפה קדומה יותר מהמילים. וכמו כל שפה, תפקידה הוא ליצור גשר. גשר בין האדם לבין עצמו, ובין האדם לסובבים אותו. היא עוזרת לנו להבין את רגשותינו, להבין את עולמנו הפנימי, לשתף ולשייך.  וכאן מתגלה אחד ההסברים האפשריים לדחף האמנותי הראשוני: צורך בקשר. צורך בזהות. צורך במשמעות.

אמנות כביטוי – חלק מהאדם, חלק מהחיים. בכל תרבות, בכל תקופה, נמצאת אמנות, לא רק בקרב "אמנים". כולם יוצרים. הם לא תמיד קוראים לזה "אמנות", אבל בפועל — הם מבטאים את עצמם.

במילים אחרות: האמנות אינה מותרות. היא לא רק “למי שמבין”. היא פעולה אנושית טבעית.

 לכן האמנות כביטוי משמשת היום ככלי טיפולי חשוב – החל מטיפול רגשי דרך ציור, ועד קבוצות שיקומיות באמצעות כתיבה או קולאז'. הרגע הזה, שבו ילד מצייר את הפחדים שלו, או אדם מבוגר מדביק תמונות ופתאום נפתח בזיכרון – הוא רגע של אמת. אין צורך במילים גבוהות. אין צורך בהסברים. יש דף. יש צבע. וזה מספיק.

ואולי בכלל זה לא "כישרון", אלא "צורך"?

אני בעצמי בעברי במשך שנים , הייתי  חוזרת ואומרת הרבה "אני לא יודעת לצייר", גם אחרי הרבה ציורים שכבר ציירתי ויצרתי, ואני גם שומעת את המילים בסביבות שונות על איך אנשים תופסים את עצמם כ "לא יצירתיים"  אבל אמנות כביטוי לא נועדה “להרשים”. היא לא נועדה לזכות בתחרות. היא נועדה לאפשר. לאפשר ביטוי של דברים שקשה לשים עליהם מילים. לאפשר פריקה של רגשות, חיבור לעצמי, רגע של שקט או סערה — כל אחד ומה שהוא צריך.ואם נשנה את נקודת המבט? מה אם יצירה היא לא שאלה של יכולת, אלא של צורך? מה אם אמנות כביטוי היא דרך להקשיב פנימה, ולא להוכיח החוצה?

הרי כולנו יצרנו בדרכים כאלה או אחרות, כשהיינו ילדים. בלי פחד. בלי שיפוט. כלומר זה טבוע בנו, זה חלק בלתי נפרד מהמהות האנושית, אולי הבסיסית והפשוטה ביותר, ואולי מה שקרה זה שפשוט שכחנו את הדרך חזרה לשם. 

אמנות כביטוי היא דרך להקשיב פנימה

אמנות מודרנית – אותו דחף, צורות חדשות

ומה איתנו, כאן ועכשיו?

היום, אנחנו חיים בעולם מהיר, דיגיטלי, עמוס,  מוקפים במסכים, בעבודה, בשגרה, הדחף ליצור אולי לא תמיד מקבל מקום, אבל הוא לא נעלם. הוא מופיע בצורות שונות, כשאנחנו בוחרים לתעד את החוויות שלנו, לשתף אותן, כשאנחנו מצלמים תמונה ומרגישים שהיא "משהו מיוחד",שאנחנו רוצים "לתפוס את הרגע", או אולי כשאנחנו בוחרים לכתוב על משהו שנגע בנו, או אפילו לשרבט משהו במחברת כדי לתת למחשבות לזרום, לצלם, לערוך, לכתוב סיפורים, להקשיב למוסיקה שעושה לנו טוב, לרקוד ולזוז לצלילה, כל אלו הם ביטויים למה שאני מבינה יותר ויותר שהוא טבע האדם, במובן הכי בסיסי ומהותי.  

אמנות כביטוי לא שייכת רק לגלריות. היא שייכת לאנשים. לרגעים. וזה מה שהופך אותה לנגישה כל כך – כל מה שצריך זה כוונה, ורגע של הקשבה. והיא לא חייבת להיות "יפה". היא רק צריכה להיות אמיתית.

ומה אם נתחיל לשים לב לזה?

אם יש משהו שלמדתי מהתוכנית ההיא על האדם הקדמון – זה שהצורך ליצור תמיד היה שם. גם כשהיה רעב. גם כשסכנה ארבה בכל פינה. אז אולי הגיע הזמן שנכבד את המקום הזה גם בתוכנו.

נאפשר לעצמנו ליצור, לא בשביל “להצליח”,  אלא בשביל הפשטות שבביטוי שלנו.  בשביל להיות.

לסיכום: יצירה היא לא שאלה של זמן, היא שאלה של אנושיות, לא מותרות, אלא צורך

אז מהי אמנות כביטוי?

אמנות כביטוי לא נולדה במערה, והיא לא נגמרת בגלריה. היא לא קישוט. לא תחביב. לא פריווילגיה. היא הדרך של האדם להתחבר לעצמו, לקבוצה, לעולם. היא שפה שמקיפה רגשות שאין להם שם. היא תיעוד של תחושות, של מחשבות, של קיום.

היא גשר פנימי, כלי ריפוי, אמצעי חיבור. והכי חשוב-  היא שייכת לכולם.

אמנות כמרחב טבעי- בדיוק כמו טבע, גם אמנות פועלת בלי מאמץ. לא צריך להבין אותה. לא צריך להסביר. פשוט להיות בקרבתה ולהרגיש. היא מייצרת מרחב שבו אין שיפוט. אין נכון או לא נכון. יש רק אמת — אמת רגשית, אישית, ייחודית.

וכמו שאדם יוצא להליכה ביער כדי להירגע, כך גם חשיפה לאמנות, בין אם דרך יצירה ובין אם בצפייה, יכולה להיות מרפאה. מזינה. מאפשרת.

אז תנו לעצמכם רגע. קחו מכחול, עט, מצלמה, חימר, כל חומר שניתן ליצור באמצעותו,

 בלי לחשוב, רק לבטא - כי כשאנחנו יוצרים – אנחנו חוזרים להיות שלמים, אנחנו.